Traité Yebamot - Chapitre 13 - Michna 2

אֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן, כֹּל שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אִמָּהּ וְאַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ. הִשִּׂיאוּהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כָּל תִּינוֹקֶת שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ, אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְלוּם, אֶלָּא כִמְפֻתָּה. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה:

אין מעשה קטנה אלא כמפותה. דכמי שלא נישאת דמי. ואין הלכה כרבי אליעזר, והלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס. ופחותה מבת שש בחזקת שאינה יודעת לשמור קידושיה ואינה צריכה למאן. ויותר מבת עשר, בחזקת שיודעת לשמור קידושיה ואף על פי שהיא סכלה ביותר. ומבת שש ועד בת עשר צריכה בדיקה אם יודעת לשמור קידושיה אם לאו. וממאנת הבת והולכת עד שתהא בת י״ב שנה ויום אחד ותביא סימנים. לאחר מכאן אינה ממאנת אפילו לא בא עליה. ואם בא עליה לאחר י״ב שנה ויום אחד אף על פי שלא הביאה סימנים חיישינן שמא נשרו הסימנים וקנאה:

שצריכה למיזן. ואיזהו מיאון אמרה אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאון. ברייתא [דף ק"ח]. וכך העתיקה רמב"ם בפי"א מה' גירושין:

שהשיאוה אמה ואחיה. דוקא שהשיאוה שהכניסוה לחופה אע"פ שקבלו הם הקדושין אבל קדשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן וכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא כשקבלה היא קדושיה ופי' אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקדושין. נ"י בשם הרמב"ן ז"ל:

אמה ואחיה. לשון הטור סי' קנ"ה אחיה או אמה. [* והכי תנן בהדיא במ"ו פרק ו' דכתובות]:

לדעתה. ירושלמי הביאו המגיד ונ"י איזוהי לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין. ומדכרין לה גבר. איזוהי שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרן לה גבר:

שאינה יכולה לשמור קדושיה. ושהן קדושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן. הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין. ומ"ש הר"ב ויותר מבת עשר וכו' אע"פ שהיא סכלה ביותר כן כתב הרמב"ם ופירש הכ"מ בפ"ד מהלכות אישות לאו למימרא שעושה מעשה שטות דא"כ הויא כשוטה ואין קדושיה קדושין כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל. ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קדושיה ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם בא עליה כו' חיישינן כו' כך כתב הרמב"ם ומסיים לפי שכבר נקנית בקדושין דאורייתא ר"ל הביאה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ז':

אינה צריכה למאן. ופי' הרמב"ם שענינו שהיא א"צ למאן בפני שנים אלא שתלך ותעשה רצונה כן הנוסחא בפירושו שלפנינו וכן לשונו בחבורו פרק י"א מהלכות גירושין א"צ למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם ודלא כנוסחת נימוקי יוסף שתלך ותנשא ותעשה וכו'. וכתב שהקשו עליו מדאמרינן בגמרא דנישואיה הן הן מיאוניה וכו' ע"ש:

אלא כמפותה. כדקתני בת ישראל לכהן כו'. רש"י. ולא שסובר ר' אליעזר א"צ מיאון שהרי מצינו לו מלמדים את הקטנה שתמאן בו לקמן במתניתין ז' אלא כדמפרש בברייתא ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר [לאתויי בת ישראל לכהן וכו' תוספות] אלא שצריכה מיאון. והא דלרבנן בעלה זכאי בכולהו מפרש רש"י דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב"ד הפקר והא דמטמא לה אם כהן הוא ואע"ג דנישואיה דרבנן אוקימנא בהאשה [דף פ"ט] כיון דירית לה הויא כמת מצוה שאין לה מי שיקברנה [* והא דמיפר נדריה אף ע"ג דמן התורה נדריה נבדקים כשהיא בת י"א שנים ויום א' כדתנן בפ"ה מ"ו תירצו התוספות בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק"א) דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת דכה"ג מתרץ התם בנדה אמילתא אחריתא]: