Traité Nedarim - Chapitre 9 - Michna 7 נדרים פרק ט׳ משנה ז׳

לזה ולזה. כגון שאסר הראשון עליו בקונם, ואמר על השני הרי זה כראשון ועל השלישי הרי זה כשני, וכן כולם. הותר הראשון הותרו כולם, שכולם תלויין בו:

לזה קרבן ולזה קרבן. הא מתניתין רבי שמעון היא דאמר גבי שבועת הפקדון אם היו חמשה תובעים אותו וכפר ונשבע והודה שאינו חייב קרבן על כל אחד עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, והכא נמי צריך שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן. אבל חכמים אומרים אם אמר שבועה שאיני חייב לך ולא לך ולא לך, חייב על כל אחד ואחד, והכא נמי אם אמר לא לזה ולא לזה ולא לזה, אע״פ שלא הזכיר קרבן על כל אחד, הוי כל אחד נדר בפני עצמו. וכן הלכה:

שאיני נהנה וכו'. ובכולהו גרס הרא"ש בפסקיו שאני וכן העתיקה הטור בסימן רכ"ט:

לזה ולזה הותר הראשון וכו'. פירש הר"ב כגון שאסר כו' ואמר על השני הרי זה כראשון וכו' דאי לאו הכי שלא אמר בכ"ף אלא כלישנא דמתניתין בוי"ו לא תלאן זה בזה. אלא לרבנן כל אחד נדר בפני עצמו כדמסיק הר"ב בסיפא. ולר"ש כללא הוי והותר לאחד הותר לכולם. לפי זה רישא דהכא כרבנן דאי כר"ש למאי תנן שאיני נהנה לכולכם לתני רבותא. שאיני נהנה לזה ולזה. וכלומר בלא כף. וא"כ מתניתין תברא מי ששנה זו לא שנה זו דרישא רבנן. וסיפא ר"ש. אבל להרמב"ם בפ"ד מהלכות נדרים שהעתיק משנתינו כלשונה. נראה מדבריו דסובר שכשאומר לזה ולזה הרי כמי שתלאן זה בזה. כיון שאמר וי"ו הנוספת. והא דס"ל רבנן כל אחד ואחד נדר בפני עצמו היינו כשאומר לזה לזה בלא וי"ו. ולדבריו רישא ככולי עלמא אפילו כר"ש. ומה שהכריחו להר"ב לפרש בכ"ף היינו דה"ג בפ"ג דף כ"ו אהך בבא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ופלוני כפלוני. וסובר הר"ב דדוקא בכ"ף ובלאו הכי לא. אבל הרמב"ם נ"ל שסובר דלאו דוקא שאומר כן בכ"ף. אלא דגמרא מפרשה למתניתין דהיינו טעמא שכשאינו אומר כולכם. ואומר לזה ולזה בוי"ו. הרי תלאן וכאומר פלוני כפלוני הוי. ולישנא דמתניתין דריש פרק ג' דנזיר מסייע ליה דהתם נמי תנן ואומר ואני ואני וכו' הותר הראשון וכו'. ואי בכ"ף דוקא א"כ התם נמי היה צריך שיאמר ואני כמותו ולא אישתמט גמרא לפרושי הכי. ואף על גב דבתוספות שם כתבו שאמר ואני כמוהו. לאו למימרא שאמר כמוהו. אלא שכך כוונת לשונו. וזה מבואר מלשונם שם שכן הוא. אלא דודאי דוי"ו הנוספת משמעותה הוי כמו בכ"ף. ומיהו בזה י"ל דשאני ליה להר"ב בין הנודרים על עצמם. שאף על פי שאין אומרים כמותו. הרי מ"מ נדרו היה בדרך שתלאו באחר. משא"כ הנודר לאחרים לא סגי כשאומר ולזה. עד שיאמר בכ"ף דבלא כ"ף לאו תליי' הוי זה בזה:

הותר האמצעי כו'. ברפ"ג [צ"ל ברפ"ד] דנזיר ל"ג לה במשנתינו. וכן מוכח שם בגמרא. וכן הביא הרא"ש בפסקיו. גמרא דפ"ג דמייתי להך דהכא בשמא דברייתא. ומיהו הלכתא היא [וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים כ"ו ע"ב]:

לזה קרבן וכו'. כתב הר"ב הא מתניתין ר"ש היא וכו' ועמ"ש במשנה ו' דפרק בתרא. ומ"ש הר"ב אבל חכמים כו' וכן הלכה. וכך פסק במשנה ג' פ"ה דשבועות. ועמ"ש ברפ"ב דקדושין: