Traité Nedarim - Chapitre 5 - Michna 5

וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, כְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּבָה וְהַסְּפָרִים. וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לְהֶדְיוֹט. מַה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לְהֶדְיוֹט, שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת. לֹא דִבְּרוּ בַנָּשִׂיא אֶלָּא בַהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתֹּב, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם:

הרחבה. השווקין שבעיר:

והתיבה. שמניחין בה ספרים:

והספרים. שקונים בני העיר ללמוד בהם:

והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דהכי קתני, ומה תקנתן, יכתבו חלקן לנשיא, כלומר אלו שנדרו הנאה זה מזה ואסורים להשתמש ברחובה של עיר ובתיבה ובספרים, יכתוב כל אחד מהם חלקו שיש לו ברחבה ובתיבה ובספרים לנשיא, ואחר כך יוכל כל אחד מהם להשתמש בהם, שבממון של נשיא הם משתמשים ואין אחד מהם נהנה משל חבירו: רבי יהודה אומר אם ירצו יכתבו חלקם להדיוט, אלא שאם כתבו לנשיא אין צריך לזכות לו ע״י אחר, דמשום חשיבותו של נשיא קונה אף על פי שלא זיכה לו על ידי אחר, ובהדיוט לא קנה עד שיזכה לו על ידי אחר:

אנשי גליל אין צריכין לזכות. אנשי גליל קנטרנים היו ובכעסן היו נודרים הנאה זה מזה, עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהן לנשיא, שאם בניהם אחריהם ידרו הנאה זה מזה לא יהיו אסורים ברחבה של עיר או בתיבה או בספרים, דממון נשיא הם:

הר הבית והעזרות. וכל המקדש אלא שבאלו כל ישראל שוים ורשאים לכנוס בהם. ומיהו קשיא לי דלתני חומות ירושלים ומגדלותיה וכל צרכי העיר שהם באים משירי הלשכה שהיא נתרמה מממון כל ישראל וכדתנן במשנה ב' פ"ד דשקלים ובירושלים זבין וזבות כו' נכנסים משא"כ באלו וכדתנן בפ"ק דכלים. וכל לתרץ דאשכחן תנא דס"ל שאין באין משירי הלשכה כדתניא בפ"ק דמכילתין דף י"א האומר כירושלים לא אמר כלום ופירש הרא"ש דסובר חומות ירושלים לא אתו משירי הלשכה ע"כ. וממילא דה"ה לאינך ומשום דאיכא תנא דס"ל דלא אתו משירי הלשכה לא נקטינהו וכללינהו בכגון:

ובית הכנסת. כתב הר"ן רבנן היא ולא ר' אליעזר בן יעקב דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הלכך כיון דאיפסק הלכתא כר"א בן יעקב ליתא למתניתין ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מהלכות נדרים כראב"י ופסק נמי למתניתין וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי עכ"ל והב"י סימן רכ"ד כתב עוד בשם רבינו ירוחם שיש פוסקין כן בכל דברים שיש לבני העיר חלק בהם מהאי טעמא. ע"כ. אבל הטור שם פסק ג"כ למשנתינו זו וכן הרא"ש ז"ל העתיקה בפסקיו ואילו היה דעתו שאינה הלכה לא הוה ליה לשתוק מלכתוב עליה דלית הלכתא כותיה וא"א לשוויינהו לכולהו טועים בדבר כזה. אבל נ"ל דלאו קושיא היא כלל אלא שסוברים דמשנתינו ככולי עלמא ואף ראב"י מודה בה וטעמא כדכתבתי לעיל לענין חצר שיש בה דין חלוקה דכ"ע מודו דאסורה שכתב הרא"ש שהטעם שכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה וה"נ דכוותיה כיון דאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה ולפי שהר"ן יהיב טעמא אחרינא בחצר כמ"ש ג"כ לעיל בשמו לפיכך לא סלקא דעתיה לתרץ כן אבל נ"ל ברור כשמש שזוהי דעת הפוסקים למשנתינו:

והכותב חלקו לנשיא. והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא. דחצר שהיא מיוחד [להם] ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח"כ יכולין לילך ולהנות שהנשיא לא יקפיד עליהם כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר. תוספות:

שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. כתב הר"ב דמשום חשיבותו של נשיא קונה אע"פ שלא זיכה לו ע"י אחר חכמים תקנו כן. וכך כתב הרא"ש מפני כבודו של נשיא תקנו כו' ומסקינן בפ"י דיבמות דף צ' דלמגדר מלתא מצי עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה הלכך ה"נ בדבר של אותה העיר שא"א לו שלא יהנה מהם אלא יהא צריך לעקור דירתו מהעיר וזה ג"כ קשה על האדם מאד לגור בארץ אחרת וא"כ ישאר בעיר וא"א שיהא נזהר בנדרו אין לך מגדר מלתא גדול מזה ועוד כתבתי בר"פ הנ"ל בשם התוספות היכא שיש קצת טעם וסמך יכולין לעקור דבר מן התורה ועיין מ"ש בסוף מכילתין:

וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה וכו' חכמים היינו ת"ק ולפרושי טעמא קאתו:

אחר זה ואחד זה צריכין לזכות. וקשה מאי קמ"ל מתניתין והא תנן לה תרי זימני נותן לו משום מתנה והלה מותר בה בשלמא לר"י קמ"ל דא"צ לזכות אלא לרבנן מאי קמ"ל ונראה בעיני דקמל"ן דאע"ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בבית הכנסת כבתחלה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור. הר"ן:

לא דברו בנשיא אלא בהוה. פרש"י שכן דרך לחלוק כבוד לנשיאים והר"ן פירש שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות:

שכבר כתבו אבותיהם. כלומר מדורות הראשונים עמדו ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא. תוספות: