Traité Nedarim - Chapitre 5 - Michna 4

הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם, הַמֻּדָּר אָסוּר. הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם, הַנּוֹדֵר אָסוּר. הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. וּשְׁנֵיהֶם מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר:

הריני עליך חרם. הנאתי תהיה אסורה עליך בחרם שלא תוכל ליהנות ממני:

המודר אסור. אע״פ שלא ענה אמן. שאדם יכול לאסור על חבירו שלא יהנה ממנו:

הרי את עלי חרם. שאסר על עצמו כל הנאה שתבוא לו מחברו, הנודר אסור:

בדבר של עולי בבל. כגון בור של עולי רגלים שהיו עולים מבבל לארץ ישראל לרגל, והיה אותו הבור באמצע הדרך וידן של כל ישראל שוה בו, והוי כהפקר, ולא כדבר שהוא של שותפים:

הריני עליך חרם. פירש הר"ב הנאתי תהיה אסורה עליך בחרם וכן פירש"י ואין נראה שכוונתם לומר שצריך שיאמר כן בפירוש שהרי אפילו אמר הנאתי תהיה אסורה עליך בלבד אסור ולא בעינן התפסה שיאמר בחרם וכמו שכתבתי כללי הנדרים בריש מכילתין בשם הר"ן. אבל כוונתם לפרש הריני דקאמר שר"ל הנאתי וז"ל התוספות דהכי קאמר הרי ממוני אסור עליך ע"כ וכן לשון רש"י עצמו [בביצה] דף ל"ט שכתב דה"ק ממוני עליך הקדש:

חרם. ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית הר"ן. וכדתנן במשנה ד' פ"ב:

המודר אסור. ל' הרמב"ם שהשבועה והנדרים אדם מחוייב לקיימן ואפילו שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו. ע"כ. ור"ל בדבר שהוא של המדיר אבל בדבר שאינו שלו ודאי לא. וז"ל פרק ה' מה"נ. ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך או הרי את אסור בהניית פלוני אין זה כלום שאין אדם אוסר חבירו בדבר שאינו שלו אא"כ ענה אמן. ע"כ. והן הן הדברים שכתבן הטור סימן רכ"ה והב"י לא הראה מקום ממי העתיקן:

המודר אסור. אבל מדיר לא. וא"ת ואמאי לא מתסר משום גזירה כדלעיל במשנה ו' וכי לאו כל דכן הוא דהא הכא המדיר פושע בנדרו וכ"ש שנגזור עליו. כבר כתב הר"ן בזה לעיל דכי גזרינן התם דוקא בהנהו דתנינן התם השאלה והלואה ומקח וממכר דלא משמע להו לאנשי דלתסרי במודר הנאה. ואי עביד להו מודר למדיר. אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הלכך לא תני שניהם אסורים:

[*הרי את. אין תימה על שלא נשנה אתה הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש. שהנה מצאתי ראיתי להרמב"ן בפרשת בהעלותך שכתב שמנהג הלשון גם בזכר. את כרוב ממשח (יחזקאל כ״ח:י״ד) וכן פירש על מ"ש שם ואם ככה את עושה לי. וכן ואת תדבר אלינו שבפרשת ואתחנן אע"פ ששם לא הזכיר לזה]:

הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. הא לא איצטריך אלא אגב דבעי למתני שניהם מותרים בדבר של עולי בבל. לאשמועינן דהפקר הוא. ולא דשותפין. הרא"ש:

בדבר של עולי בבל. פירש הר"ב כגון בור כו' וכן ל' התוספות ולא ידעתי מאי טעם הוצרכו לפרש כגון כיון שמשנתינו מפרשת להו ואזיל. וכן למה נקט בור טפי מאינך ואי משום דבעו לפרש בור מאי היא. יותר היה נכון שיפרשו לה במתניתין דלקמן ומ"ש הר"ב וידן של כל ישראל שוה בו. והוה כהפקר. וז"ל הרמב"ם אע"פ שהוצאה והבנין שלהם מממון כל ישראל וכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כי אם זכות מעט מאד שאין לאחד מהם שום רשות ע"כ. ולשון התוספות לפי שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין כך. לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו:

ואסורים בדבר של אותה העיר. שהם דרים בו מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהם שהם יכולים למכרן בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. הר"ן. וכדתנן בפ"ג ממסכת מגילה ועיין במשנה דלקמן מ"ש שם: