Traité Nedarim - Chapitre 2 - Michna 2

קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר. זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת:

קרבן לא אוכל לך כו׳ מותר, דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר:

שבועה שלא אוכל לך. ולא אמרינן בחיי שבועה קאמר כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא ולא שייך לומר בה בחיי שבועה:

שבועה שאוכל לך. זמנין דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך, דלא אכילנא משמע, והכי קאמר בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך:

זה חומר בשבועות. לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו׳, דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא דאינו חמור כשבועה, וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר דלא הוי נדר כלל. משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל דתנינא קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בבל יחל, ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש, וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש:

תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצוה הויא מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאכלה. אבל כל לשון שבועה הוא אוסר את עצמו מלעשות הדבר, וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין, חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין:

קרבן לא אוכל לך כו' מותר. כתב הר"ב דהוי כנשבע בחיי קרבן וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרי' דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שוי' איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וכתב הב"י ס"ס ר"ד וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור [אף לר' מאיר כמו שכתבתי לאחד מהפירושים בריש מתניתין ג' דפ"ק] משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי בי' שנשבע בקרבן שלא יאכל לי' אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע"כ:

קרבן שאוכל לך. עיין בפירש הר"ב דס"פ דלעיל ומ"ש שם בס"ד:

לא קרבן לא אוכל לך. מפורש בס"פ דלעיל בס"ד:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית לי' מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בס"פ שבועת העדות דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' ה"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו. משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו. הר"ן:

זה חומר בשבועות כו'. פירש הר"ב שהשבועה תלה אפילו על דבר שאין בו ממש. והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור סימן רל"ט:

וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה וכו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה [כדתנן במ"ח פ"ג דשבועות]. הר"ן:

קונם סוכה כו'. והה"נ כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"ן בשם התוספות וכמ"ש בשמו בס"פ דלעיל. ועיין מ"ש במשנה ד' דפרק בתרא:

בנדרים אסור כתב הר"ב ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב כו'. כן כתב הרמב"ם ומילתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה. והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו כתב הרמב"ם בס"פ דלעיל דחייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר. ומיהו הטעם שכתב שם בפירושו לפי שהוא מין ממיני השבועה לא ידעתי למה. ובחבורו פ"ג מהלכות נדרים כתב שאין זה ממין נדרי איסור אלא ממין נדרי הקדש. והואיל והר"ב כתב להא כ"ש שה"ל לכתוב לדלעיל בתלאו בדבר שאין בו ממש דהוי רבותא קצת. ואין לומר דדוקא הא דהכא ס"ל ולא הא דלעיל דודאי דליתא דדבר פשוט הוא דלא נ"מ במה שתלאו בדבר שאין בו ממש:

בשבועות מותר. לשון הר"ב אבל כל ל' שבועה הוא אוסר את עצמו כו'. אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דכיון דסתם שבועה אוסר עצמו מתריצנא שבועתו וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה ולא חשבינן ללשון זה שאמר אלא יד שבועה דבשבועה לא שייך איסור חפצא עליה וכך כתבו התוספות וכתבו שכן גם כן בנדרים לאידך גיסא:

שאין נשבעין לעבור על המצות. ולקיים נמי לא. כדתנן לקמן כמו שכתבתי שם בס"ד: