Traité Nedarim - Chapitre 10 - Michna 1

נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב, אֵינוֹ מוּפָר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶן:

נערה המאורסה. בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות קרויה נערה, עד ששה חדשים. ובת י״א שנה ויום אחד, נדריה נבדקים, אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר, ואף היא אביה ובעלה מפירין נדריה:

הפר האב ולא הפר הבעל. משום דהוה אפשר למטעי ולפרש אביה ובעלה מפירין נדריה, או אביה או בעלה, תנא הפר האב ולא הפר הבעל וכו׳, לאשמועינן דתרווייהו צריכין להפר:

ואין צריך לומר שקיים אחד מהם. שאם קיים אחד מהם אין השני יכול להפר. והא קמשמע לן שאע״פ שנשאל האחד מהם שקיים על הקמתו, כדקיי״ל נשאלים על ההיקם, אין זה שנשאל על ההיקם יכול להפר יותר, הואיל ולא היו יכולים שניהם להפר בבת אחת:

נערה. עיין מ"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות. ומ"ש הר"ב ובת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים כו' הוא משנה ו' פ"ה דנדה:

אביה ובעלה מפירין נדריה. כתב הרמב"ם וראיה לזה הדין מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. הכי תנא דבי ר' ישמעאל [סח.]. ופירש הר"ן דמשמע לי' דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בהאי קרא בנעוריה בית אביה. ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ע"כ. וכתב הרא"ש ומיהו מצי לאקשויי אימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ואיכא לשנויי כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה מכאן דאין הבעל מיפר בקודמין ובהך קרא דבין איש לאשתו לא מיעט קודמין על כרחך משום שותפותיה דאב מכלל דבעל מיפר לחודיה ולכך אינו מיפר בקודמין:

ולא הפר הבעל. אלא שתק מעת לעת רש"י:

ואין צריך לומר שקיים אחד מהם. פירש הר"ב שאם קיים אחד מהן אין השני יכול להפר והא קמ"ל וכו'. והקשה הר"ן כיון דהאי דינא אתא תנא לאשמועינן מאי אצ"ל דקתני דמרישא משמע הכי אדרבא צריכא. יש לי לומר דתנא הכי קתני כיון דהפרה דחד בלא חבריה לאו כלום הוא אצ"ל דכשקיים אחד הפרה קמייתא לאו מידי היא וסמיך תנא דלשתמע ממלתיה דתו לא חזיא לצרופה דאי חזיא ל"ל למתני אצ"ל כדפריך בגמרא. ואע"ג דארחיה דתנא למתני זו ואצ"ל זו היינו דוקא במילי דלא דמי להדדי דאע"ג דאתיא בתרייתא מק"ו מקמייתא תני להו אבל הכא חדא מלתא היא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מיניה. ע"כ. ומ"ש הר"ב אין זה שנשאל על ההיקם יכול להפר יותר. הקשה הר"ן בשם הרשב"א. הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. [כמ"ש הר"ב בסוף פרקין] הרי הוי כאילו לא הקים כלל ותירץ הוא ז"ל דשאני הפרה דהפרה דחד מהני קלשה לה טפי דבאפי נפשה לא מידי היא אלא בצירופא דאידך ואפילו בצירופא דאידך לא מהניא כל זמן שאינם ראויים להצטרף ביחד וכדקתני דהפר אחד מהם ומת בטלה לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפילו כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דהאי שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזיא ההיא [זימנא] לא חזיא בתר זימנא ע"כ. וב"י סימן רל"ד כתב בשם הרשב"א תירוץ אחר. ומ"ש הר"ב הואיל ולא היו שניהם יכולין להפר בבת אחת פירש הרא"ש שהיה הפסק ושעה בין ב' ההפרות שלא היה האחרון ראוי להפר. שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר. הלכך נתבטלה הפרתו ואפילו אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתניתין דמדמי הך קיים להפר אחד ולא הפר השני ביום שמועתו. דשוב אין תקנה. ע"כ: