Traité Nedarim - Chapitre 1 - Michna 3

הָאוֹמֵר לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ, לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, אָסוּר. כְּאִמְּרָא, כַּדִּירִין, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלָיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:

לחולין שאוכל לך. הלמ״ד נקודה פתח, ומשמע לא חולין יהיה מה שאוכל לך אלא קודש:

לא כשר. יהיה, אלא פסול. והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות:

ולא דכי. לא מותר. כמו אייל קמצא דכן, בע״ז [דף ל״ז]. ואע״ג דלשון מותר ואסור שייך נמי גבי נבילה וטרפה ואנן קיי״ל שאין מתפיסין אלא בדבר הנידר והנידב, הואיל ויש במשמעות מותר גם בקדשים, הא תנן סתם נדרים להחמיר, דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן על דבר הנידר נתכוין:

טהור. אם אמר לא טהור מה שאוכל לך:

טמא נותר פיגול. אם אמר טמא מה שאוכל לך, וכן כולם. אסור, שכל אלו דברים הנוהגים בקדשים הם:

כאימרא. כשה של קרבן:

כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים:

כעצים. כגזרי עצים של מערכה:

כאישים. כקרבנות שעל האש:

כמזבח. כקרבנות שעל גבי המזבח:

כהיכל. כקרבנות שבהיכל:

כירושלים. כקרבנות שבירושלים. פירוש אחר. כחומות ירושלים, דקסבר שחומות ירושלים משיירי הלשכה קא אתו:

באחד מכל משמשי המזבח. כגון מזלגות מזרקות ומחתות. אם אמר כמזלגות שאוכל לך, או כמזרקות שאוכל לך, וכן כולם, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה כנודר בקרבן:

רבי יהודה אומר האומר ירושלים. בלא כ״ף, לא אמר כלום. ות״ק פליג עליה. ואין הלכה כרבי יהודה:

האומר לא חולין לא אוכל לך. וכך היא גירסת הרמב"ם בפירושו ומפרש שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוא כאילו אמר כל שאוכל לך יהיה קרבן. ע"כ. אבל גירסת הר"ב לחולין שאוכל לך. וכן היא גירסת הרמב"ם בחבורו וגירסת הפוסקים. וכתב הרא"ש שכן משמע לשון הגמרא דקאמר עלה סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן [משמע דסיומיה הוא שאוכל לך] וגם מתניתין מוכחת דכל הני דמתניתין אשאני אוכל לך דרישא קיימא ע"כ:

לא חולין לא אוכל לך כו' אסור. טעמא משום דמכלל לאו אתה שומע הן שכן משמעו לא חולין אלא קרבן וגירסת הר"ב נמי לחולין כמו לא חולין אלא קדש ולפי מה שאכתוב לקמן דכולה מתניתין רבי יהודה היא והר"ב כתב דאין הלכה כמותו ניחא דא"כ ככולה מתניתין לית הלכתא והיינו כמו שפסק במ"ד פ"ג דקדושין דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן אבל לפי שלא פירש כן הר"ב דכולה מתניתין ר' יהודה היא נוכל לומר דברישא קי"ל דהלכה היא ולא אתיא כר"י ולא קשיא שאפשר שדעתו דטעמא דמתניתין לא הוה משום דמכלל לאו אתה שומע הן אלא כמ"ש כ"מ ריש הלכות נדרים וכן בב"י סימן ר"ד להרמב"ם דסובר דכיון שאומר לחולין שמשמעו לא חולין ממילא משמע דקרבן יהא דהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור ע"כ. ולגירסא שנייה לא חולין לא אוכל לך אע"ג דהרא"ש כתב דכשמסיים לא אוכל לך הוי מוכח דמכלל לאו כו' כיון שבא לאסור ובהא כ"ע מודו דאמרינן ביה מכלל לאו כו' וא"כ ל"ק אפסק דלעיל הא ליתא. דאי הגירסא כן במשנה. אף הרא"ש לא יוכל לכתוב כן. דהא הגמרא מוקי למתניתין כמ"ד מכלל לאו כו' ולהרא"ש הך אוקימתא קיימא הלכך אין לנו במשנתינו בין לגירסא זו ובין לגירסא זו אלא באחת משני הדרכים שכתבנו אי דאתיא כמ"ד מכלל לאו כו' ואין הלכה כמשנתינו. ואי דהכא לאו מטעמא דמכלל לאו כו' הוא כלל:

לא כשר ולא דכי. ארישא קאי דמסיים שלא אוכל וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולגירסת הר"ב מסיים שאוכל לך וכ"כ הרמב"ם בחבורו. ואיכא למתמה לגירסא זו דאמאי גרס לחולין בפתח והדר תני לא כשר. והוה ליה למתני באינך נמי דכוותיה בלמ"ד לחוד. וכן דברי הר"ן דגרסינן להו בלמ"ד וכ"ש לדעת הרא"ש דמחלק בין למ"ד בפתח ולמ"ד בחולם וסובר דכשהוא בחולם כ"ע מודו ואין כאן ענין למכלל לאו כו' אלא דממילא משמע דמה שאינו מותר שהוא אסור וכ"כ התוספות א"כ הוה זו ואין צריך לומר זו. ואפשר לתרץ דהכי קתני האומר לחולין בפתח נעשה כאומר לא כשר בחולם דבהא כולי עלמא מודו להרא"ש וא"נ להרמב"ם דאין חלוק בין למ"ד פתוחה ללמ"ד חולם מ"מ משתמע יותר כשהיא בחולם שר"ל לא ולפיכך ה"ק לחולין בפתח נעשה כלא כשר בחולם:

ולא דכי. כתב הר"ב לא מותר כמו איל קמצא דכן בעבודה זרה פ"ב דף ל"ז. והיא מ"ד פרק בתרא דעדיות. ומ"ש ואנן קי"ל דאין מתפיסין כו' בריש פרק דלקמן מפורש. וכן מ"ש התנן סתם נדרים להחמיר. שם מ"ד:

טהור. פירש הר"ב אם אמר לא טהור כו'. וכתב הר"ן ומשום דתנא למ"ד בדכי לא חש למתנייה בטהור. דמלתא פשיטא הוא דדכי וטהור שוה להדדי דחד ענינא הוא עכ"ל. ומ"מ קשיא ל"ל למתני תרווייהו. והרא"ש מפרש טהור וטמא אם אומר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה:

וטמא נותר ופגול. כתב הר"ן ובהני לא שייך למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כ"ף הדמיון מתסרי. שכיון ששמו מורה אסור. בלא כ"ף נמי מתסר לכ"ע. ועיין מ"ש על כאימרא כו':

טמא. להר"ן ניחא דקמ"ל אפילו בלא כ"ף ולא קשיא דכ"ש הוא מלא טהור והתוספות כתבו דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך אקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא ה"א אדרבה משתמע דבר שנוהגין בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל. דכקרבן טמא קאמר ועיין מ"ש בריש מתניתין דלקמן:

נותר ופגול. אע"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופגול. גמרא:

אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באסורה. הרא"ש:

כאימרא. פירש הר"ב כשה של קרבן דסתם נדרים להחמיר. ועוד דמשמע דמשה הידוע קאמר הר"ן:

כאימרא. וכו' בכ"ף דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור. הר"ן. וכתב עוד הר"ן א"נ טעמא דבלא כ"ף משמע דנשבע בחיי אימרא וכן אשארא ע"כ. וקשיא עצים מאי חיי שייך בהו. מיהו הר"ב מפרש במשנה דלקמן ג"כ טעמא דחיי וקתני גבייהו מנחה וע"ש:

כדירים. פירש הר"ב כלשכת העצים או כלשכת הטלאים וכתבו התוספות לפי ששני עניני דירים הם. נקט לשון רבים כדירים. ועיין לקמן מ"ש בדבור כמזבח:

כעצים. לשון הר"ב כגזרי עצים. ולשון הרא"ש שני גזרי עצים ע"כ והיינו כדתנן בספ"ו דשקלים האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרי עצים להכי תני עצים לשון רבים:

כאישים. פירש הר"ב כקרבנות כו'. ופירשו התוספות שנקראים אשה ריח ניחוח והרא"ש מפרש כאישים כקרבנות*) ירושלים כאש המזבח ע"כ. ואפשר דלשון אישים שהוא לשון רבים דייק לפרש דתנא כולל לתרוייהו ותוספות בשם ירושלמי פירש שלהבת של אש על המזבח. ועיין במשנה ה' פרק בתרא דביצה:

כמזבח. פירש הר"ב כקרבנות וכן כהיכל. וכן כירושלים כך כתב הרא"ש בשם ירושלמי וכתב דהכי מסתברא דהא לא קאמר כחומות ירושלים ע"כ. ולפי דכירושלים ר"ל כקרבנות הה"נ למזבח ולהיכל ששנויים גבי ירושלים אע"ג דאינהו ודאי דבר הנדור הן כמו כדירים דלעיל דלא פירשו כטלאים שבדירים או כעצים שבהם. והר"ן מפרש כדירים כקרבנות שבדירים:

הרי זה נדר בקרבן. משום דסתם נודר בקרבן הוא מתפיס. הרא"ש. וכמ"ש בריש מתניתין דלעיל:

רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום. כתב הר"ב ות"ק פליג עליה כלומר ומתניתין דתנן כירושלים וכן כולהו בכ"ף. רבי יהודה היא ולא ת"ק. והכי אמרינן בגמרא דכולה מתניתין ר"י היא דרישא דמתניתין לחולין כו' נמי רבי יהודה היא דהא שמעינן לר"מ בפרק ג' דקדושין משנה ד' דסבירא ליה דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אלא רבי יהודה היא דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. הרא"ש]. והכי קאמר שר' יהודה אומר וכו' וכבר כתבתי בריש מתניתין דהב"י מפרש לרישא דאתיא ככ"ע והך אוקימתא לקושטא דמלתא ליתא ומ"מ נראה ודאי דמציעתא ר' יהודה היא אפילו לקושטא דמלתא דהא שמעינן דמציעתא תני דוקא בכ"ף והיא סברת ר"י. ובדברי הר"ב אין הכרע כבר כתבתי בזה בריש משנתינו: