Traité Ketoubot - Chapitre 7 - Michna 7

הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּכֹּהֲנִים, פּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים:

שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים. באלו נדרים אמרו, שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונים. אבל בשאר נדרים מקודשת:

כל המומין הפוסלין בכהנים. בבכורות קא מני להו. והוסיפו עליהן בנשים, זיעה. וריח הפה או ריח רע במקום אחר בגופה. ושומא שיש בה שער, בין קטנה בין גדולה כשהיא כנגד פניה, וכגון שהיא תחת כפה שבראשה דזימנין מתחזיא וזימנין דלא מתחזיא, שאם היא במקום המגולה תמיד הרי ראה ונתפייס, ואם השומא אין בה שער אינה מום עד שתהא גדולה כאיסר. וקולה עבה ומשונה מקול שאר הנשים. ונשכה כלב ונעשה במקום הנשיכה צלקת, כלומר כווץ כמו מכות אש. ודדיה גסים מחברותיה טפח. ושדדיה רחוקים זה מזה עד שיש טפח בין דד לדד. אלו מומין בנשים, ואע״פ שאינה מומין בכהנים:

המקדש את האשה וכו'. וכן שנויה עוד בפ"ב דקדושין משנה ה' וע"ש:

על מנת וכו'. עיין בסיפא מ"ש שם:

ונמצאו עליה נדרים. כתב הר"ב באלו נדרים אמרו כו' דמידי דקפדי ביה אינשי הוה קפידיה קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוה קפידיה קפידא. גמרא. ופירשו התוספות דבדאתני סתם איירינן אבל אם פירש בהדיא על מנת שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי אינשי ע"כ וכן הביאו הרא"ש והר"ן ירושלמי וכתב עוד הר"ן והוא הדין לדברים שבינו לבינה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם מסתמא אף על גב דלא פירש קפידיה קפידא:

כנסה סתם כו'. ארישא קאי דקדשה על תנאי וכנסה סתם דדילמא אחולי אחלי לתנאה כיון שכנסה בסתם. כדרב בגמרא:

תצא שלא בכתובה. כתב הר"ב בפ"ב דקדושין וגט מיהא בעי. ובגמרא דמספקא לן אי אחולי אחליה לתנאה ולאיסורא לחומרא. ולממונא המע"ה. ופירשו הכ"מ ספ"ד מה"א ובב"י סימן ל"ח אליביה דרב נמי. וכ"כ הר"ן:

על מנת שאין בה מומין כו'. אפילו בסתם נמי דהא בפ"ה משנה ג' גזרינן דארוסה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה שמא ימצא בה מום כו' ומשום סיפא דכנסה סתם נקט קידשה על תנאי לאשמעינן דאע"ג דקידשה על תנאי בעיא גט. תוספות:

כל המומין הפוסלין בכהנים כו'. כתב הר"ב והוסיפו עליהם בנשים זיעה וריח הפה. ורמינן בגמרא דהא תנן בבכורות סוף פ"ז והמזוהם ותנן עלה רפ"ז מומין אלו כו' פוסלין באדם ומשנינן מזוהם גופו מסריח אבל זיעה אפשר לעבורי בקיוהא דיין עד שיעבוד עבודתו ולכך לא הוי מום. וריח הפה נמי לאו בכלל מזוהם הוא דאפשר דנקיט פלפלא בפומיה ועביד עבודה. אבל לגבי אשה שהוא מדבר עמה כל שעה לא אפשר. ומ"ש הר"ב ושומא כו' פירש בערוך שאת או ספחת (ויקרא י״ג:ב׳) תרגום ירושלמי שומא או בהק ע"כ. ונ"ל שאינו ר"ל דשומא דהכא היינו שאת ממש שהוא צרעת גמור אלא ר"ל כעין שומא דקרא דאי רוצה לומר שומא דקרא ממש. א"כ בכ"מ שיהא בה ואפילו אין בה שער יהא מום דלא עדיפא אתתא מגברא דתנן ביה בסוף פרקין. דמצורע כופין להוציא. ודוחק לומר משום שממיקתו הוא ודלא שייכא באתתא. וב"י סימן ל"ט הביא תשובה אחת שכתוב בה דמצורעת אינו מום ותמה עליה דאין מום גדול מזה אי משום דמאיסה אי משום שהוא חולי המתדבק כו' ע"כ. ואני תמה למה לא תמה מההיא מתניתין דסוף פירקין. ורש"י מפרש שומא וורוא"ה בלע"ז. וכ"כ בסוף יבמות. ושמעתי שהוא בל"א וואר"ץ: