Traité Ketoubot - Chapitre 5 - Michna 5

אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַצֶּמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לֹא טוֹחֶנֶת, וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ, אֵינָהּ מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶּמֶר. אַרְבָּעָה, יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם:

טוחנת. ברחים של יד שהם קטנים. ואם רחים גדולים הם, מכינה כל צרכי הטחינה, כגון נותנתו באפרכסת וקולטת הקמח:

הכניסה לו שפחה אחת. מעות או נכסים כדי לקנות בהם שפחה אחת:

יושבת בקתדרא. על כסא מנוחה ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן ואעפ״כ מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו שמלאכות אלו אין משתמשים בהם באשה אלא באשתו בלבד:

שעמום. בהלה. תרגום ובתמהון לבב (דברים כ״ח:כ״ח) ובשעמימות לבא. ופלוגתייהו דר׳ אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל הוי באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני הצחוק דלידי זמה איכא, לידי שעמום ליכא, שאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי. והלכה כר׳ אליעזר:

טוחנת. פירש הר"ב נותנתו באפרכס וכן לשון רש"י ופירש נותנתו לאותו דבר שטוחנת. ואפרכס הוא הכלי העליון שעל הרחיים דרחב מלמעלה לקבל וקצר מלמטה ליפול ממנו על הרחיים להטחן מעט מעט וכן אמרו עשה אזנך כאפרכסת [*שכתבו הר"ב בסוף מסכת כלים]:

ואופה. פת. רש"י:

ומכבסת. לפי שהיא מלאכה כבידה כמו טחינה ואפייה וכשמכנסת לו שפחה אחת שלש אלה לא תעשה לו לפיכך שנאן גם בכאן ביחד. אבל הטור סימן פ' העתיק טוחנת אופה מבשלת ומכבסת. ולהרמב"ם אין סדר למשנה בזה בפכ"א מה"א (יש) פעם העתיק אופה מבשלת ומכבסת ומטחנת ופעם העתיק מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת:

ועוש' בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה דהיינו כיתנא רומיתא שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש"י פושטן כמין שרביט עד שנעשים גדולות ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:

הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו'. גמרא. הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דא"ל הא טרחי לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח. והתוספות תמהו בהפך שאם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה:

יושבת בקתדרא. פירש הר"ב כסא מנוחה ועיין בפירושו למשנה ג' פרק ד' [*ובפכ"ד] דכלים [*ובמה שכתבתי שם פרק ד' משנה ג' בסיעתא דשמיא] ומ"ש ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן לשון רש"י לילך בשליחות להביא לו מבית לעלייה. ומ"ש הר"ב ואעפ"כ כו' ומצעת לו המטה הכי אמר רב הונא בגמרא ופירש"י ומצעת לו המטה לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. וכתב הר"ן אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ע"כ וכך כתבו התוספות שתי הגרסאות בפרק קמא ד"ד ע"ב:

אף המדיר כו'. כלומר אע"פ שברצונו אינה עושה מלאכה יוציא כו' ואצ"ל שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של ר' שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:

המדיר את אשתו. כגון שאומר הנאת תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה כ"כ טור י"ד ס"ס רל"ה ולשון המגיד ספי"ב מהלכות אישות ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע"כ. וכבר כתב כיוצא בזה הרמב"ם בעצמו בפ"ה מהלכות נדרים והעתקתיו במשנה ד' פרק ה' ממסכת נדרים. ועיין משנה ב' פרק ד' דנזיר:

יוציא. כתב המגיד בפרק כ"א מהלכות אישות ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה. ע"כ. והטור שם כתב ז' ימים ולטעמיה קאמר דאסברא לה בהדירה בהנאת תשמיש ולפיכך דינו כמתניתין דלקמן ובודאי שאם הדירה מנכסיו [*דדינו] כדלקמן ריש פרק ז'. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' אליעזר. גמרא. וכתבו התוספות ואף ע"ג דכל מקום ששנה וכו' אין זה רשב"ג שבימי ר' אליעזר ע"כ ועיין מ"ש בסוף פרק ח' דעירובין]: