Traité Ketoubot - Chapitre 1 - Michna 5

הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְעֵדִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַחֵד עִמָּהּ. אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֵן, כְּתֻבָּתָן מָנֶה. בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ גוֹבִין לַבְּתוּלָה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:

האוכל אצל חמיו ביהודה. כשהיו עושין סעודת אירוסין בבית אבי הכלה ביהודה, היו נוהגים שהארוס מתייחד עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה, לפיכך כשנישאת אחר כך אין לו טענת בתולים:

האוכל אצל חמיו ביהודה. מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא ביהודה עצמו דלא אכיל ונ"מ דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון. גמרא ורש"י. והשתא מתני' י' פ"ד דיבמות דקתני סתמא הארוסות שביהודה לאו דוקא אלא כי מתניתין דהכא:

אלמנת כהן. אלמנת בת כהן. רש"י:

היו גובין לבתולה. בת כהן כשנשאת לכהן וכל שכן כשנשאת לישראל:

ולא מיחו בידם חכמים. אע"פ שלא כתב לה בלשון תוספת [דאל"כ תנינא חדא זימנא בריש פ"ה] אלא ד' מאות דחזי ליכי וקס"ד דלא תגבה דלא חזי ליכי. ובלשון תוספות לא כתב. קמ"ל דמנהג טוב הוא וראוי להיות בכהונה ושייך בהו למימר דחזי ליכי. תוספות: