Traité Guittin - Chapitre 4 - Michna 8

הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַחֲזִיר. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמְרִים לָהּ, שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה לִיךְ מִדִּבּוּרִיךְ:

רבי יהודה אומר, לא יחזיר. שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך:

וחכמים אומרים יחזיר. שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, ר״מ, דאמר בעינן תנאי כפול. והכי במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה, שלא אמר לה הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט, דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית:

והיא תובעת כתובתה. שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה:

שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך, נמצא גט בטל ובניה ממזרים:

המוציא את אשתו משום אילונית. לשון הר"ן פירוש שחשב שהיא אילונות גמורה. דהיינו דוכרניתא דלא ילדה וגרשה בגט. ואף על פי שהאילונית אינה צריכה גט. כדתנן ביבמות [רפ"ק] וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן לא היתה [צרתה] מותרת להתיבם. דה"ל צרת ערוה וכדאיתא התם. י"ל דלא נולדו בה סימני אילונית גמורים אלא שהוא חשב כן. והיינו דקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים. ואם נולדו בה סימני אילונית א"א בשום צד שיהיו לה בנים. ע"כ. וכ"כ התוספת וכדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ב דיבמות. אשר תלד פרט לאילונית:

רבי יהודה אומר לא יחזיר. פירש הר"ב שמא כו' ויאמר כו' לא הייתי מגרשך. ומסיים רש"י לפיכך א"ל קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית. ע"כ. ועיין עוד לקמן בסמוך:

וחכמים אומרים יחזיר. כתב הר"ב דלא חיישינן לקלקולא. מפרש בגמרא מאן חכמים ר"מ וכו' והב"ע דלא כפליה כו'. כלומר והשתא רבנן נמי חיישי לקלקולא. וקשה דאמאי מפרש הר"ב מעיקרא דלא חייש לקלקולא דלא כהגמרא. ועוד דא"כ תקשה דרבנן דהכא את"ק דמתניתין דלעיל דחייש לקלקולא דמשום הך רומיא מוקי לה רבא לחכמים כר"מ כדאיתא בגמ'. ונ"ל שהר"ב סובר דכיון דסתמא דגמרא לא רמי אלא ר"י אדר"י וכן אביי לא משני אלא ר"י אדר"י. דהיינו טעמא משום דבשלמא ר"י אדר"י ודאי קשיא דהא חד תנא הוא וקשיא מדידיה אדידיה. אבל ת"ק דלעיל אחכמים דהכא לא קשיא. דא"ל דהני חכמים לאו הני חכמים ואע"ג דתרווייהו בר פלוגתייהו דר"י הם. דהא ר"מ דבר פלוגתיה דר"י בכל מקום הוא חולק ג"כ עם ת"ק דלעיל. ולפיכך ליכא לאקשויי אע"ג דת"ק דלעיל סובר חיישינן לקלקולא. וחכמים דהכא סברי דלא חיישינן לקלקולא. וכיוצא בזה כתב הב"י ס"י דלסתמא דגמרא וכן לאביי לא רמינן רבנן אדרבנן מטעמא דמתניתין דלעיל מוקמי באומר לה משום כך אני מגרשך. והכא מיירי בדלא א"ל כלל אלא גרשה סתם. אלא ר"י דאמר לעיל דבנדר שלא ידעו רבים יחזיר ולא חייש לקלקולא. אע"ג דאמר לה. והכא דלא אמר לה אמר דלא יחזיר וחייש לקלקולא. ומשנינן כדכתבתי לעיל. אלא דלהר"ב שלא פירש לעיל דוקא בדאמר לה לא סלקא ליה דברי הב"י אלא כמ"ש. ומ"מ הואיל והר"ב מפרש בכאן גם פירש זה שבגמרא דהכא בדלא כפליה ה"ל לפרש דלפי זה הלשון מתניתין דלעיל בדאמר וכפליה. וכן מסיים הרא"ש ורישא כלומר מתניתין דלעיל בדכפליה. ומ"ש הר"ב בפירש דכפליה שאומר ואם [אין] את אילונית לא יהא גט. וכן ל' רש"י. וקשיא דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו וכשלא נתקיים נמצא שהגט עצמו בטל. ובמתניתין דלעיל דכפליה כי לא נתקיים התנאי והגט בטל מה הועילו חכמים בתקנתם דלא יחזיר. ול' הרמב"ם בפירושו מסיים ואילו לא היית אילונית לא הייתי מגרשך. וכן דברי הטור ס"י. וכ"כ התוס' [מ"ו] בד"ה דאי א"ל כו' בדכפליה למלתיה ולא כפליה לתנאיה. דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא וכי לא כפליה למילתיה אפי' לעז ליכא. דחשש קלקול זה אינו אלא לעז בעלמא. ע"כ. והוי יודע שז"ש דחכמים כר"מ כו' לאו למימרא דר"מ היא. ויחידאה נינהו ואין הלכה כמותם. שהרי במ"ד פ"ג דקדושין פסק הר"ב דבעינן תנאי כפול. ואע"פ שהמגיד בפרק י' מהלכות גרושין כתב שאין הלכה כחכמים דהכא מהאי טעמא. ולא השיגו הכ"מ. הנה בספרו ב"י סימן י' השיגו בזה. ובאמת שבפירוש הרמב"ם משמע שסובר דאין הלכה כחכמים. שכתב פי' לדברי חכמים והסמיך אח"כ והלכה כר"י. משמע דאר"י דרישא קאי. ועוד דאין נראה לומר דקאי על ר"י דסיפא דאי הלכה כחכמים. הא מכי אמרינן דיחזיר והוי גט מעליא אפילו אינה אילונית. נמצא דאין יכול לומר לה שתיקותיך כו'. וצ"ע שגם בפירושו במ"ד פ"ק דקדושין פוסק דבעינן תנאי כפול כשאינו אומר על מנת:

שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. פירש הר"ב שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה כו'. כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גרש על דעת שתתבע כתובה. הר"ן: