Traité Guittin - Chapitre 4 - Michna 4 גיטין פרק ד׳ משנה ד׳

עבד שנשבה ופדאוהו. ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו:

אם לשום עבד ישתעבד. לרבו שני:

לשום בן חורין לא ישתעבד. לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי:

רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כד ובין כד ישתעבד. לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו:

אפותיקי. פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר:

ושחררו. רבו ראשון:

שורת הדין אין העבד חייב כלום. לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד:

אלא מפני תקון העולם. שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:

כופין את רבו. שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שט״ח על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו:

רשב״ג אמר אין העבד כותב. שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב. והלכה כרשב״ג:

ישתעבד. פי' הר"ב לרבו שני דקני ליה משבאי. דכיון דרבו ראשון אייאש קנאו השבאי במה שמחזיק בו דיכול גוי לקנות גוי למעשה ידיו מק"ו דישראל. דגוי קונה ישראל. דכתיב (במדבר כ״א:א׳) וישב ממנו שבי. כדאיתא בגמרא:

לא ישתעבד. פי' הר"ב לרבו ראשון לא. דלמא ממנעי ולא מפרקי. ותימה דתיפוק ליה לפי שנתיאש ממנו. וכ"כ הרמב"ם. והכי איתא בגמ'. והאי טעמא דדלמא ממנעי כו'. אמרו בגמ' למאן דמוקי למתני' בלפני יאוש ומפרש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון. ונמצאת אומר דהר"ב מזכי שטרא אבי תרי. ועיין עוד מזה לקמן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' ישתעבד. פי' הר"ב לרבו ראשון שלא יהא כל אחד ואחד כו'. דאי ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא. ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוס'. ודע שזה הטעם שאמרו היינו למאן דמוקי לאחר יאוש. אבל לדמוקי לפני יאוש. וטעמא דת"ק משום דלמא ממנעי ולא פרקי. אמרו בגמ' דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין [כך] מצוה לפדות את העבדים. ולא חייש לממנעי כו'. כיון דמצוה היא. ועיין בסוף משנתינו אם הלכה כרשב"ג:

ישתעבד. ורבו נותן דמיו. תוס' הביאה הר"ן. ופירשה הכסף משנה דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין. הרי הפקיר דמיו:

אפותיקי. לשון הר"ב פה תהא קאי מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר. כלומר שכך כתב לו בהדיא מזה וכו' ולא ממקום אחר. לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה. וז"ל הר"ן מתני' באפותיקי מפורש עסקינן. דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהי נכסי אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש היא. ע"כ. וכ"כ התוס':

רשב"ג אומר וכו' אלא משחררו. פי' הר"ב שהמזיק שעבודו של חבירו חייב. והלכה כרשב"ג. ועיין מ"ש במשנה ד' פרק דלקמן. וז"ל הרמב"ם ואחר שהעיקר אצלינו דדיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון. הלכה כרשב"ג. ע"כ. ולענין כללא. דהלכה כרשב"ג בכל מקום ששנה במשנתינו. כבר כתבתי בזה בפ"ח דעירובין משנה ז'. אבל יש מן הפוסקים שפוסקים ברישא נמי כרשב"ג כמו שהזכירם טוי"ד סי' רס"ז. ואין לנו הכרע בדברי הר"ב: