Traité Taanit - Chapitre 2 - Michna 2

עָמְדוּ בִתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ:

ורגיל. היודע סדר תפלה:

ויש לו בנים וביתו ריקן. שאין בביתו במה לפרנס את בניו, ומתוך שנפשו עגומה עליו מתפלל בכוונה. א״נ ביתו ריקן מן העבירות, שלא יצא עליו שם רע בילדותו:

ומוסיפין עליהם שש. בין גואל לרופא אומר ו׳ ברכות הללו:

זקן פרשתי לעיל:

ורגיל כתב הר"ב היודע סדר תפלה. זה לשון רש"י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ע"כ. כדתנן סוף פרק ה' דברכות:

וביתו ריקם. כתב הר"ב שאין בביתו כו'. א"נ ביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו ולשון ביתו אינו מדוקדק לפי פי' השני ולשון רש"י *) שאין חמס וגזל בביתו [ט"ז.] וגם על זה קשיא דאטו שאם יצא עליו שם רע מערוה אע"פ שחמס ושוד לא ישמע בגבולו שיהא הגון. ולכן נראה לי שמזה הטעם כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תענית ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא [*יצא עליו] שם רע בילדותו. והבית יוסף סימן תקע"ט כתב דמדתניא בגמרא וביתו ריקם ופרקו נאה שפירש פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו נפקא ליה להרמב"ם שפי' ביתי היינו בניו וכו' דאילו אדידיה כיון דבפרקו שהוא בילדותו צריך שיהא נאה כ"ש בזקנותו ע"כ. ואומר אני כיון דבברייתא פירש ביתו ריקם כמו שהתבאר א"כ גם המשנה ששנאה ביתו ריקם ודאי דהכי פירושו ומדביתו היינו בניו כו' והוא עצמו בכלל ביתו ומק"ו אתיא נמי ובכלל ריקם נכלל שמעולם מיום היותו על האדמה יהא ריקם מן העבירות הלכך לא חש תנא דידן למתני כלל ופרקו נאה והברייתא מפרשת ביותר כדרך כל הברייתות: