Traité Shekalim - Chapitre 4 - Michna 1

הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם, הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית, נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף הָרוֹצֶה) מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרוּ לוֹ, אַף אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר:

התרומה מה היו עושין בה. מה שנתנו לתוך הקופות מה עושין בהן:

וכל קרבנות הצבור. לאתויי קטורת:

ספיחים. תבואה העולה מאליה ממה שנשר בקציר. ונותנים שכר לשומרים שלא ילקטום עניים בשביעית, ומביאים מהם עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. ונותנים שכרם מן התרומה, דצורך קרבן כקרבן דמי:

שומר חנם. ואע״ג דקנה אותם מן ההפקר כששמרם חנם והביאם והרי הן שלו, רבי יוסי סבר דקרבן יחיד משתנה לקרבן צבור:

אף אתה אומר כו׳ כלומר אי אתה מודה שאינן באין אלא משל צבור, ואם שמרם חנם והביאם וזכה בהם נמצא שאינם באין משל צבור, דסברי רבנן קרבן יחיד אינו משתנה לשל צבור. והלכה כחכמים:

וכל קרבנות הצבור. כתב הר"ב לאתויי קטורת. ועיין משנה ה' פרק שביעי:

שומרי ספיחים. הקשו התוספות בסוף יבמות דף קכ"ב דהא דבר השמור אסור [כדתנן בפרק ט' דשביעית]. ואין להקריב למזבח אלא דבר המותר לישראל [כדאיתא בגמרא פרק אלו עוברין] [*וכתבתיו במשנה ו' פרק י' דמנחות וריש פרק ז' דחולין)] ותרצו שלא שומרין אותו אלא מונעין רגלי בהמה משם ומודיעים לבני אדם שהם לצורך ע"כ. [*ופירוש ספיחים כתבתי במשנה ה' ע"ב דכלאים]:

נוטלין שכרן וכו'. פירש הר"ב דצורך קרבן כקרבן. ועיין משנה ה':

מתנדב שומר חנם. פירש הר"ב ואע"ג דקנה אותם מן ההפקר כששמרם חנם והביאם וכו'. ויש להקשות דיתנדב לשמור ושלוחי בית דין יביאום והשתא לא קנה להם מעולם. ואפשר דסבירא ליה להר"ב כלישנא דבגמרא בסוף ב"מ [ד' קי"ח] דהבטה בהפקר קניא ואפי' לסוגיא דריש ב"מ שדקדקו שם התוספות דהא דההבטה קניא היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן ע"כ. ס"ל להר"ב שא"א לשומר שלא יעשה מעשה כל דהו. ור"י ס"ל לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולפיכך קרבן יחיד משתנה. וחכמים ס"ל דחיישינן כו'. והתו' בב"ק פ"ג דף כ"ט ע"ב כתבו בד"ה כשהפכה למטה מג' אין ראיה מכאן דהגבהה בפחות מג' קניא דהפקר שאני דהבטה קני משמע נמי דס"ל כהך לישנא וא"ת ומ"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלין מנשים ועבדים וקטנים דתנן במשנה ה' פ"ק ולא חיישינן כו'. ואפשר דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהן דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. מיהו לשון הר"ב דלעיל שם דבעינן שימסרו יפה יפה. וא"כ כולה מלתא בדידהו תליא. ר"ל באותן המוסרים. ואפשר לחלק בע"א דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרו יפה אלא נוח להם שיקריבו משלהם שכן פירש"י הטעם בגמ' דבבא מציעא. אבל שקלים דלקרבנות דכולה שתא. ליכא למימר נוח להם כו'. ואתא שפיר נמי ללישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא. ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול משם וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן. ולפי זה אין לחלק משום שאין גופן קרב. והרמב"ם בחבורו כתב כהך לישנא. וכן פסק בהבטה דלא קניא בהפקר בסוף פ"ב מהלכות נדרים אף ע"ג דבפירושו פירש כהר"ב. גם הרא"ש פסק כלישנא בתרא. ואף ע"ג דכתב בפרק המניח דברי התוספות. ונ"ל לפרש דהכי קאמרי התוספות דהפקר שאני דהא איכא לישנא דס"ל דהבטה קנייא. ובירושלמי פריך מעצי המערכה דמשנה ה' פרק ד' דתענית דיחידים מתנדבים [ותנן נמי סוף פ"ו דמכילתין האומר הרי [עלי] ‪[‬עצים וכו'] ומשני דר' יוסי הוא. א"נ ד"ה היא דכי פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כולי עלמא מודו שהוא משתנה מקרבן יחיד לשל צבור: