Traité Roch Hachana - Chapitre 4 - Michna 9

סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ. שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת. מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

סדר תקיעות שלש. אחת למלכיות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות:

של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. לפי שנאמר שתי תרועות במקרא בר״ה, ותרועה אחת ביוה״כ של יובל, וילפינן שביעי שביעי לגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה, ותרועה האמורה ביוה״כ של יובל אנו נותנין אותה לר״ה, נמצאו בר״ה שלש תרועות, ושתי תרועות האמורות בר״ה נותנין אותן ליוה״כ, נמצאו שלש תרועות ביוה״כ. וכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתניא מנין שפשוטה לפניה, ת״ל (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, ת״ל (שם) תעבירו שופר, הרי העברה תחלה וסוף ותרועה בינתים. ולשון העברה פשוטה משמע העברת קול אחד פשוט, הרי לשלש תרועות של ר״ה שש תקיעות, והרי לך שלש של שלש שלש:

שעור תקיעה. שיעור כל התקיעות, שהם שש תקיעות:

כשלש תרועות. נמצא שיעור תקיעה אחת כחצי תרועה:

שעור תרועה כג׳ יבבות. ג׳ קולות בעלמא של כל שהן. וי״מ שכל יבבא היא ג׳ כוחות של כל שהן, נמצא שעור תרועה ט׳ כחות של כל שהן, והכי מסתברא:

תקע בראשונה. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות:

אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:

מי שברך. התפלל תפלת המוספין ובירך ט׳ ברכות:

כשם שש״צ חייב. בין בברכות של ר״ה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא י״ח אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בר״ה בין בשאר כל ימות השנה. ואין ש״צ יורך לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי:

ש״צ מוציא את הרבים ידי חובתם. בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ר״ה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר ש״צ את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה שאין ש״צ מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ר״ה ושל יוה״כ ושל יובל שהן ט׳ ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כר״ג שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי:

שלש של שלש שלש. כתב הר"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה"כ דפרשת בהר. ומ"ש הר"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו:

שעור תקיעות כשלש תרועות. פי' הר"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע"כ. גם לשון רש"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות ככעור ג' התרועות. והרמב"ם כתב ג"כ שעור כל התקיעות כלשון הר"ב והוסיף ביאור בחבורו פ"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר:

שעור תרועה כשלש יבבות. כתב הר"ן ר"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו:

יבבות. בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי:

תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'. שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ"ל. הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן:

ומשך בשניה כשתים. כתב הר"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש"י. ואע"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א"נ כריב"ן דאם אמר שלש יצא. וכ"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר כו':

אין בידו אלא אחת. היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר"ן:

נתמנה. מפורש במשנה ד' פ"ז דשביעית:

תוקע ומריע ותוקע ג"פ. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש"י:

כך כל יחיד ויחיד חייב. כתב הר"ב ואין ש"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ"ש בס"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [*ופסק ההלכה שכתב הר"ב. גמרא]:

סליקא לה מסכת ראש השנה