Traité Meguila - Chapitre 2 - Michna 2

קְרָאָהּ סֵרוּגִין, וּמִתְנַמְנֵם, יָצָא. הָיָה כוֹתְבָהּ, דּוֹרְשָׁהּ, וּמַגִּיהָהּ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. הָיְתָה כְּתוּבָה בְּסַם, וּבְסִקְרָא, וּבְקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, עַל הַנְּיָר וְעַל הַדִּפְתְּרָא, לֹא יָצָא, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית, עַל הַסֵּפֶר וּבִדְיוֹ:

סירוגין. שקרא מעט ושהא, וחזר וקרא מעט ושהא, אפילו שהא יותר מכדי לגמור את כולה, יצא:

היה כותבה כו׳ כגון דכתיבא כולה ומנחא קמיה וקרי פסוקא פסוקא במגילתא דמנחא קמיה וכתב לה, דלא נפיק ידי חובתיה אלא כשקורא במגילה שהיא כתובה כולה:

אם כיון לבו. לצאת בקריאה זו:

בסם. שרש עשב שקורין לו סמא:

בסקרא. אבן שצובעים בה אדום:

קומוס. מין שרף, ובלע״ז גומ״א:

קנקנתום. ודריאול״ו בלע״ז, ובערבי זא״ג:

נייר. עשוי מעשבים ע״י דבק וכותבים עליו:

דפתרא. עור שלא נשלם תקונו. דמליח וקמיח ולא עפיץ על הספר. על הקלף:

ומתנמנם מפורש במשנה ח' פרק בתרא דפסחים:

דורשה ומגיהה. או דורשה. או מגיהה:

אם כיון לבו. פירש הר"ב לצאת. כמו שפסק ריש פ"ב דברכות. ועיין שם:

בסם פירש הר"ב שקורין לו סמא. גמ'. ופירש"י ) אורפימענט. וכ"כ הר"ב משנה ד' פי"ב דשבת:

קומוס פירש הר"ב מין שרף כו'. ועיין עוד פי"ב דשבת:

עד שתהא כתובה אשורית. בברייתא בפ"ק סוף דף ח' עד שיכתבנה אשורית. ולחד אוקימתא מוקמינן במגילה. ומכל מקום הלשונות שוים הם. ושם פירש"י עד שיכתבנה אשורית כתב אשורית הוא כתב שלנו. ע"כ. ואע"ג דלפום מסקנא דהתם אפשר לפרש ברייתא דהתם בלשון אשורית. מכ"מ אי איתא ה"ל לרש"י לכתוב כן במסקנא ההיא. ועוד אי לאו דלקושטא דמלתא פירושא דברייתא הכי הוא. מי הכריח לרש"י לפרש כלל. הלכך נראה לפרש אכתב. ומלישנא דעד שתהא כתובה משמע דאפילו בדיעבד מעכב. וצריך לומר דטפי קפדינן אכתב מאלשון. ודלעולם צריך שיהא הכתב אשורית. אע"פ שהלשון תרגום או לשון אחרת. וכן הוא לתירוץ אחד דהתם. ואפשר דלא קפדינן טפי אכתב מאלשון. והכא הכי קאמר. שיהא אשורית כשהלשון אשורית. ומשום דמסתמא בלשון אשורית היא כתובה. לפי שבו יוצאין אף הלועזים. להכי נקט אשורית. והוא הדין בלשון אחרת. שצריך שיהא באותו כתב עצמו ובהכי מיהת מעכב אפילו בדיעבד כדמשמע לישנא דעד שיכתבנה. וטעמא דסבירא ליה ככתבם וכלשונם שיהא כתבם כלשונם. ולא שיהא כתב ארמית והלשון עילמית. כך נראה בעיני. אבל הב"י כתב בסימן תר"ץ שיש מדקדקים בדברי הרמב"ם שתהא כתובה בכתב אותו הלשון. והוא דחה דבריהם שאין קפידא אלא בלשון. ושאין מדברי הרמב"ם ראיה ע"ש. ולדבריו צריך לפרש משנתינו ג"כ בלשון אשורית. ודאיידי נקטיה הכא. אע"ג דכבר שנאו לעיל דלועז ששמע אשורית יצא. ואין לומר דס"ל דתנא דמתניתין רשב"ג היא. ולא התיר אלא אשורית. א"נ יונית דדכוותיה ופליג אדלעיל דקורין ללועזות בלעז ודלא כמ"ש לעיל בשם הר"ן. דאי איתא דהכי ס"ל הרמב"ם והב"י לא ה"ל לפסוק במשנה ח' דפ"ק כרשב"ג. וכמתניתין דלעיל בריש הפרק. כיון דרשב"ג חולק עליה. אלא ה"ק מתני' להרמב"ם אליביה דב"י עד שיכתבנה אשורית. דביה כ"ע יוצאין אפי' הלועזים וכדלעיל. ומיהו קשיא לישנא דעכובא דהכא. דמשמע דאינו יוצא עד שיכתבנה אשורית. ולעיל תנן דללועזות קורין בלעז. ויש לומר דמשום ספר ודיו נקט הכי. והא כדאיתא והא כדאיתא. אבל לפירש"י אין צריך לכל זה דנוכל לומר דבכתב אה"נ דמקפד קפיד קרא כדכתיב ככתבם וכלשונם. ולאחד משני הפירושים שכתבתי או דבעינן לעולם כתב אשורית בכל לשון ולשון. או דבעינן הכתב של אותו לשון. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי בשלטי הגבורים בשם ריא"ז וז"ל אע"פ שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתיבה צריכה שתהא אשורית שהוא כתב לשון הקדש ולא כתב יוני. ולא שאר כתיבות. כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל:

על הספר ובדיו. כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה וכתיב התם (ירמיהו ל״ו:י״ח) ויאמר אליהם ברוך וגו' ואני כותב על הספר ובדיו. גמרא:

הספר. פירש הר"ב קלף. ועיין במשנה ג' פ"ח דשבת:

ובדיו. שהוא מעשן של שמנים. או של זפת ושעוה. וכיוצא בהן. וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש. ולותתין אותו הרבה. ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומצניעין אותן. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו. הרמב"ם פ"א מהלכות תפילין. וכתב ב"י טוא"ח סי' ל"ב בשם ההגהות. שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבין בו ספרים תפילין ומזוזות. ע"כ. ולפיכך הרמב"ם והרא"ש דעתם שאע"פ שבקנקנתום פסולה במי עפצים וקנקנתום שרי. ואפי' לכתחלה. ע"כ. ולא דמי דיו דהכא לדיו דתנן במשנה ד' פ"ב דסוטה: