Traité Eirouvin - Chapitre 10 - Michna 8

אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן. הַדֶּלֶת שֶׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:

המיסך. שנופו. נוטה למטה מכל צדדיו סביב:

מטלטלין תחתיו. דכיון דאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים הוי להו כלבודים לארץ ונמצאו כמחיצות, לפיכך מותר לטלטל תחתיו. ומכל מקום צריך למלאות אותו אויר שבין הנוף לארץ בתבן וקש וכיוצא בו, ולקשור הנופות שלא יזיזם הרוח, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואין מטלטלין בו אלא בבית סאתים שהם שבעים אמה ושירים, שכל מחיצה שתשמישה לאויר כלומר לשמור אויר השדות והכרמים ולא לדור בה אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים:

לא ישב עליהן. שאסור להשתמש באילן גזירה שמא יתלוש. ואי לא גביהי שלשה הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן:

הדלת שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים, והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטיל הדלת על הארץ:

וחדקים. קוצים שהתקינן כדי לסתום בהם פרצה. וכן מחצלות. של קנים, כל אלו אינם קשורין ואינן קבועין במקומן אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ, לפיכך אין נועלין בהם, דמיחזי כבנין, אא״כ גבוהים מן הארץ דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן:

מטלטלין תחתיו. כתב הר"ב דכיון וכו' ונמצאו כמחיצות וכמ"ש בטור א"ח סי' שס"ב ועקרן במקום שמחוברין לאילן גבוה עשרה ע"כ. וז"ש רש"י והרי יש כאן מחיצה י' ע"כ משום דמסתמא נופי' מחוברין לעיקרן בגובה י"ט. ומ"ש הר"ב ומכל מקום צריך למלאות וכו' שבין הנוף לארץ וכו' מלתא דתמיהה הוא דכל לבוד דאמרינן בכולי דוכתי לא אשכחן שיהא ממולא ול' הרמב"ם בפירושו שימלא חלל הענפים ובפרק ט"ז מה"ש ממלא בין בדיו ועליו וכתב וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא הבינותי היאך קושרן בארץ ואולי שמלשון הזה יצא לו להר"ב מ"ש שבין הנוף לארץ ורוצה לומר דדברי הרמב"ם שממלא בין בדיו ועליו וקושרן עם מה שמילא מתחתיהן ולארץ דאז לא ישב הרוח אפילו מתחת. וכל זה דוחק. גם הר"ב בעצמו לא פי' כן במשנה ד' פ"ב דסוכה ומשם למדו למשנתינו דהכא ובהלכות סוכה פרק ד' כתב הרמב"ם וקושר אותן. ולכן נ"ל כי מלת בארץ שכתב הוא ט"ס וצ"ל כאחת וטעות כזה מצוי שהיה כתוב כאחת והחליף כ"ף בבי"ת וחי"ת ברי"ש. ומ"ש הר"ב כשיעור בית סאתים עי' במשנה ה' פ"ב:

שרשיו. שיוצאין שרשיו מן הקרקע ונראין כמו באילנות הזקנים. ר' יונתן:

שבמוקצה. עי' במ"ג פ"ב:

וחדקים. פי' הר"ב קוצים ומסיים הרמב"ם כמו כמשוכת חדק (משלי טו):

אין נועלין בהן. ואי קשיא לך הא דפסקינן במ"ז פי"ז דשבת דפקק החלון שרי משום דתוספת אהל עראי שרי בשבת התם בחלון הוי אהל עראי שעשוי לפתוח ולסגור תמיד. אבל הכא במוקצה ופרצה קבע הוא שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ואם היה פתח קבוע לכנס ולצאת דרך שם. אע"פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהם כן כתב הרא"ש בשם הראב"ד. ומיהו [*אם היה בו ציר] צריך שלא יחזור הציר למקומה משום שמא יתקע. כתנא קמא דמשנה י"ב:

גבוהים מן הארץ. באיזה שיעור שיהיה. הרמב"ם. והכי תנא בגמ' אפי' מלא נימא. ובפי' הר"ר יונתן שלשה טפחים וטעות הוא כמו בטור א"ח סי' שי"ג כדכתב שם בב"י: