Traité Eirouvin - Chapitre 10 - Michna 13

מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְאִם בִּכְלִי, כָּאן וְכָאן אָסוּר:

מחזירין רטיה. כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה, מחזירה ע״ג מכתו לאחר העבודה דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה:

אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטייה, וחייב משום ממחק:

ואם בתחלה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה:

כאן וכאן אסור. ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה ע״ג קרקע, אבל אם לקחה בידו, כל זמן שהיא בידו, או אפילו נתנה ע״ג כלי ולא פירשה ע״ג קרקע, מותר להחזירה בכל מקום:

קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת, דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת. ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור:

ואם בתחלה. שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאתמול, אסור:

יבלת. היא מום בקדשים שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעל חי הוי תולדה דגוזז את הצמר:

מחזירין רטיה במקדש. פירש הר"ב כהן שהוצרך וכו' כדי שלא תהא חוצצת כו'. ומסיים רש"י דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. ומ"ש הר"ב דאי לא שריית ליה כו' הכי איתא בגמ' פ"ק דביצה דף י"א ע"ב דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה. אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחילתו ולפיכך אני תמה על מ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"ש ומחזירין רטיה כו' שאין איסור שבות במקדש:

אבל לא במדינה. פי' הר"ב גזירה שמא ימרח וכפירש"י. ופירש שיחליק גומות שברטייה ע"כ. אבל לשחיקת סממנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה. והא דמ"ה פ"ו דשבת טעמא אחרינא כמ"ש שם תוס'. ומיהו רש"י בביצה מפרש משום שחיקת סממנים. ופירושו דהכא עיקר. כי כאן מקום המשנה:

ואם בתחלה כו'. פי' הר"ב שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה כו' וכ"כ רש"י. דס"ל דאי סלקה משום עבודה אע"ג דמאתמול הוא דסלקה מ"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו':

קושרין נימא במקדש. פי' הר"ב דקסבר מכשירי מצוה כו' ודוקא שנפסק באמצע כו' אבל כו' דהוי קשר של קיימא אסור. וכן כתב הר"ר יונתן. ותמיהני דכיון דס"ל דמכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש דוחין מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דכיון דאדחייה אדחייה דהא הכי איתא לר"א דס"ל הכי כדאיתא בשבת פי"ט. וכ"ש למ"ש הר"ר יונתן דקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי. ורש"י מפרש במשנה דקושרין ואע"פ דקשר אב מלאכה היא ורש"י ס"ל עיקר שירה בכלי כמו שאוכיח בר"פ בתרא דקידושין [ועי' במשנה דלקמן לתרץ מהכא אדלעיל ואדלקמן] והא דמפלגינן בגמ' בין באמצע למן הצד מפרש רש"י באמצע כשנפסקה באמצע קושרה שאלמלא עונבה לא תשמע קולה וכשנפסקה מן הצד דשם אינה צריכה חזוק כל כך עונבה ועי' בסוף פירקין. ומדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש נראה דס"ל דמיירי דקשר שאינו של קיימא דסמיך להך מתניתין דהכא לההוא דסוף מסכת שבת דמדבריהם למדנו וכו' שקושרין ובאינו של קיימא. ונראה דלטעמיה אזיל דס"ל אין עיקר שירה אלא בפה כדפסק בפ"ג מהלכות כלי המקדש. וכן משמע דעת הר"ב במשנה ד' פ"ב דערכין ועי' ברפ"ה דסוכה. ומפירוש הר"ב דהכא שמענו ודאי דס"ל נמי דלא הותר קשר שאינו של קיימא שלא במקום מצוה. ואפי' לדברי רש"י למדנו דס"ל דלא הותר וכו' דהא מן הצד דעונבו משמע נמי דלא הותר אלא במקדש דאמקדש תנא לה בברייתא. מסייעין למ"ש בסוף מסכת שבת דלכ"ע לא הותרה קשירה שאינו של קיימא שלא לדבר מצוה:

חותכין יבלת במקדש. ברפ"ו דפסחים מפרש הר"ב דדוקא ביבשה דמפרך פרכה. ופי' נמי דבכלי אסור משום שאפשר לעשות מערב שבת:

יבלת. כתב הר"ב שנאמר או יבלת ואע"פ שלפי לשון המקרא מלת יבלת שם תואר הוא לבהמה שבה המום כמו שהתחיל עורת או שבור ולא אמר עורון או שבר שיהיה שם דבר מ"מ בלשון המשנה אי אפשר לומר כן דהיאך יאמר שיחתוך הבהמה המתוארת ונקראת יבלת ולא פי' מה יחתוך. אלא שבלשון המשנה יבלת שם דבר לאותו מום והוא נקרא בלשון אשכנ"ז וואר"ץ וקאמר שיחתכנה. כ"פ רש"י. ולא ישתנה משקלו כי נמצא שם דבר על זה המשקל כמו אדרת צמרת יבשת. ואל תתמה כי לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד. ועי' מה שכתבתי בריש מסכת תרומות. [*ובפ"ק דפסחים משנה ב']: