Traité Eirouvin - Chapitre 10 - Michna 1 עירובין פרק י׳ משנה א׳

המוצא תפילין. בשדה ממקום שאינן משתמרים:

זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובש בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי, ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דב׳ זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא, ואין הלכה כרבן גמליאל:

בישנות. שניכר הקשר, דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דלמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן:

צבותים. קשורים כל זוג זוג לעצמו:

כרוכים. הרבה ביחד:

מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים, שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתן קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה מכניסן זוג זוג כדאמרן:

ובסכנה. שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בד״א בסכנה של שמד, אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מד׳ אמות:

המוצא תפילין וכו'. הך פירקא במסכת שבת הוה ליה למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני (במשנה ב') רי"א כו' ואפי' חוץ לתחום ועוד משום דקתני בס"פ רש"א מקום שהתירו כו' ומפרשי' דקאי אס"פ [מי שהוציאוהו]. תוס':

המוצא תפילין. פי' הר"ב בשדה במקום שאין משתמרין ר"ל ויש לחוש שיתבזו וכדכתב בדבור בישנות ואסור להניחן במקום בזיון. וכן אוכיח מדברי רש"י בסוף המשנה (מ"ש רש"י בכאן במקום שנאבדים לשון אבוד וכלייה הוא תדע דלא כתב שיגנבו דמשום גנבי לא התירו וכן כתבו התוס' בסוף פ"ק דביצה. ולשון הטור סי' ש"א בבזיון במקום שאין משתמרין הכי נמי קאמר בבזיון דהיינו במקום כו' שיש לחוש לבזיון ואפילו דעד עכשיו לא נתבזו. [*ושם תפילין פירשתי ברפ"ד דמנחות]:

מכניסן זוג זוג. פי' הר"ב קסבר שבת זמן תפילין הוא. והכי מסקנא דגמ' דמחוורתא כדשנינן דבהא פליגי תנא קמא ורבן גמליאל. ותימא דהכא פסק הר"ב וכל הפוסקים כת"ק דזוג זוג מכניסן. וא"כ סבירא לן דשבת זמן תפילין. ובמשנה ג' פ"ג דברכות מפרש הר"ב דשבת לאו זמן תפילין וכן הסכמת כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי. ואפי' אם נתרץ דברי הפוסקים ונאמר דהך מחוורתא דקאמר בגמרא היינו לשנויי מאי דס"ד דפליגי בדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וכו' דת"ק לית ליה דרב שמואל בר ר"י ור"ג אית ליה ומשני דכ"ע אית להו ובשבת זמן תפילין פליגי וקאמרי' תו ואב"א כו' ואב"א כו' ולדחות כל הני שנויי אמרינן מחוורתא כו' אבל אה"נ דלפי האמת האי שנויא גופיא שנויא בעלמא היא. ופלוגתייהו בדרב שמואל בר רב יצחק ולכ"ע שבת לאו זמן תפילין הוא. הנה מלבד דכל זה דוחק ואין זה במשמע. גם בתוס' בדף צ"ו ע"ב בד"ה לא ס"ד. נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דתנא קמא לית ליה דרב שמואל. ואפי' כי נימא הכי אכתי קשיא לי מתיר אע"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [*ועי' מ"ש בס"ד פ"ד]:

מערבין. כלומר משתתפין. הר"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ"ו מ"ה: הלכה פסוקה אחרת מהרא"ש שהביא בטור א"ח סי' ל"ד דפסק להא דרב שמואל שיוכל להניח ב' זוגות חד דרש"י וחד דר"ת והא הכא פסקינן כת"ק דלית ליה דרב שמואל וצ"ע ועוד נשאר ג"כ בתימה מה שהקשיתי על הטור במשנה ב' פ"ו דשבת. ועיין סוף פ"ק דביצה:

בישנית. פי' הר"ב שניכר הקשר כו' ואע"ג דהשתא אין בו קשר רשאי ללובשו דאפ"ה הוי דרך מלבוש א"נ דעונבו. תוספות:

אבל בחדשות פטור. פי' הר"ב אין מחללין דאיסור נמי איכא והכי תניא בברייתא דף נ"ז ר"י אוסר בחדשות וכ"כ בתוספות:

ובסכנה מכסן והולך לו. פי' הר"ב בסכנה של שמד ופירש"י אכולה מתני' קאי בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו (והר"ר יונתן כתב בקש ותבן וניחא טפי דאין כאן הרגש) שלא יוטלו כל כך בבזיון ומניחן שם והולך ולא [יזיזם] משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות אבל סכנה דלסטים נכרים קאי אמחשיך דאי איכא סכנה להחשיך מפני הלסטים מוליכן וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו בהם הלסטים. וינהגו בהם מנהג בזיון ע"כ. דקדק רש"י לכתוב לסטים נכרים משום דבסוף פ"ק דביצה אמרינן דלסטים ישראל לא אתי לזלזולי בהו והרי לא התירו אלא משום חשש בזיון כמ"ש לעיל. ומ"ש הר"ב דחסורי מחסרא והכי קתני. גמ'. ומשום ר"ש דפליג במשנה דלקמן איצטרך למחסרא. [*ונ"ל דרבינו הקדוש הוכרח להחסיר למשנתינו דהא חכמי המשנה לא רצו לגלות הא דפחות פחות מד' אמות כמ"ש בר"פ אחרון דמסכת שבת]: