Traité Beitsa - Chapitre 1 - Michna 10

מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אֻמָּן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ, בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ:

משלחין כלים תפורין. דחזו למלבוש. ושאינן תפורין חזו לאכסויי:

כלאים. כשהן קשין שאין מחממין מותר לשכב עליהם:

סנדל מסומר. של עץ מחופה מסמרים. שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו״ט משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגי מלכות על ידו, כמבואר במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס):

ולא מנעל שאינו תפור. ואפילו הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן:

אף לא מנעל לבן. באתריה דרבי יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירים אותו:

שצריר אומן. להשחירו:

כל שנאותין בו. ה״ק כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת, אע״פ שאין נאותין בו ביו״ט, כגון תפילין, שבחול לובשין אותן כמות שהן וביום טוב אין לובשין אותן, משלחין אותן ביו״ט:

ואף על פי שיש בהן כלאים פי' הר"ב כשהן קשין וכו'. ועיין במשנה ב' פ"ט דכלאים:

לצורך המועד. עיין לקמן בסיפא:

סנדל כו'[*) כל הדברים שבאו באותיות קטנות הוא מדפוס ראשון (פראג) שנשמטו בשגגה בד' קראקא (הנדפס ע"י התוי"ט בעצמו).]. [לשון הר"ב מחופה מסמרים. וז"ל רש"י מחופה עור ומסמרים קבועים בו. ולפי שמצאתי להר"ן כלשון הר"ב לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן. ועיין בפי' הר"ב משנה ב' פ"ו דשבת. ומ"ש שלא לנעלו כך לשון רש"י והר"ן [*ומימרא דאביי היא]. ואע"ג דמתניתין דשבת לא תנן ביה אלא לא יצא כו'] [*וכן בברייתא התם בשבת תני לא יצא כו'] ומהכא נמי לא תידוק דאסור לנעלו כלל מדאסרי' לשלחו. דלטעמיה הא תנן סיפא כל שנאותין בחול משלחין ביו"ט אלא על כרחך סנדל חמיר טפי כמ"ש לקמן. אלא היינו טעמייהו. דבברייתא התם תני לא יצא וכו' ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה. אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה. והביאה הרי"ף בהלכותיו. ותמיהני [*על דלא מייתי הגמרא אדאביי. תניא דמסייע ליה. גם אני תמה] על הרמב"ם. שבפרק י"ט מה"ש כתב לא יצא כו' והשמיט הברייתא [*ולדאביי]. ומ"ש הר"ב שנהרגו הרוגי מלכות על ידו. אע"ג דהן עצמן הרגו זה את זה. הואיל ושלופי גזירה היו כדאיתא התם. שפיר קרי להו הרוגי מלכות:

כל שנאותין. פירש רש"י מתקשטין. ומ"ש הר"ב דה"ק כל שנאותין בו בחול וכו'. בגמרא. ופירש"י דהאי ביו"ט דקתני מתניתין. לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה. ע"כ. וכתב הר"ב כגון תפילין. בגמרא. ופירש"י דא"נ מנח להו ביו"ט ליכא איסורא. ומיהו סנדל המסומר לא. דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש"מ מותר לנועלו. ע"כ. וכ"כ התוספות. וסיימו אבל תפילין נהי דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין הן מ"מ ליכא איסורא להניחן. ע"כ. האמת פירשו דשבת לאו זמן תפילין. אבל לא דלמ"ד שבת זמן תפילין דכ"ש דשרי. אלא איפכא דלמ"ד זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה כו'. כר"ש הר"ב בריש פרק בתרא דערובין. ומהשתא הך סתמא דלא כהלכתא שפסק הר"ב בריש פרק בתרא דערובין [(*) ועיין מ"ש שם התוספת ו"ט ומה שציינתי שם בשם מ"א ומהרש"א (תו"ח):]. ומיהו י"ל דסברתו כמ"ש התוס' במסכת שבת דף ס'. דמש"ה החמירו בסנדל אע"ג דנאותין ממנו בחול. הואיל ובאת תקלה על ידו. כי היכי דאסר רבי אליעזר בר"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי וכו'. ע"כ. והשתא תפילין. אע"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ"ד שבת זמן תפילין. אפ"ה שרו הואיל ונאותין ממנו כו'. וטעמא מאי. פי' הב"י סימן תקי"ו. כיון דאיכא שמחת יו"ט בשילוחן שפיר הוי צורך יו"ט ע"כ. ומלשונו זה שמעינן דס"ל דהא דתנן והן לצורך המועד. פירושו בי"ט ולא כדספ"ג לקמן. ובמשנה ב' פ"כ דשבת ומשנה ג' פ"ק דחגיגה. שפירושם בחה"מ. אבל בהגהות אשר"י מפרש כל שנאותין ממנו בחול היינו בחול המועד ואתא לאתויי תפילין שנאותין בחה"מ. ולצורך המועד דקתני היינו לצורך חולו של מועד. ומכאן ראיה שצריך ללבוש תפילין בחה"מ. ע"כ. וצריכין אנו לפירוש הבית יוסף להני דנהיגי שלא להניח תפילין בחה"מ. ומנהגו של הב"י כך היה. כמ"ש בטור א"ח סימן למ"ד אל"ף: