Traité Tamid - Chapitre 4 - Michna 1

לֹא הָיוּ כוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מְעַקְּדִין אוֹתוֹ. מִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים, אוֹחֲזִים בּוֹ. וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ, רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הַשּׁוֹחֵט, עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל. בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנוֹתֵן מַעֲרָבָה דָרוֹמָה. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִית:

לא היו כופתין אותו. את התמיד בשתי ידיו לעצמן או בשתי רגליו לעצמן, כדי שלא לעשות כחוקות הגוים, שכך היו עושים כששוחטין לעבודה זרה: אלא מעקידין אותו, היד עם הרגל, כעקידת יצחק:

ראשו לדרום. היה נשחט על ירך המזבח צפונה כדין עולה, והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב, שאם ירביץ גללים לא יהיה סמוך למזבח:

של שחר. קרבן תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, לפי שבבוקר שמש במזרח וזורחת כנגדה למערב, והכתוב אומר שנים ליום, כנגד היום, כלומר נגד השמש, שהשמש קרוי יום:

ושל בין הערבים. שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח, היה נשחט על קרן צפונית מזרחית:

בטבעת שניה. רחוק מן המזבח, לפי שהמזבח גבוה ומאפיל כולו. ויוחנן כהן גדול התקין ששה סדרים של טבעות, בכל סדר ארבע טבעות, לארבעה ועשרים משמרות כהונה, והיו קבועות ברצפה עשויות כמין קשת, ולפי שלא היו כופתים את התמיד כדתנן בריש פרקין, היו מכניסין צואר הבהמה באותן הטבעות בשעת שחיטה ונועצים ראש הטבעת בארץ:

ונותן מזרחית צפונית תחילה. לאחר ששחט תמיד של שחר בקרן מערבית צפונית הולך לצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם בכלי למטה מן [חוט] הסקרא ונותן שתי מתנות שהן ארבע, אחת שהיא כשתים בקרן מזרחית צפונית, והולך למערבית דרומית. ונותן אחת שהיא כשתים בקרן מערבית דרומית:

לא היו כופתים. פי' הר"ב שתי ידיו לעצמן כו'. עמ"ש בזה לקמן בדבור [על טבעת שניה]:

אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:

ראשו לדרום. לשון הר"ב היה נשחט וכו'. והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב שאם ירביץ כו'. אנוטה ראשו לדרום קאי שאם ירביץ כו' והכי מפורש בלשניה דהר"ב במשנה ח' פ"ג דיומא:

ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ד) ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש:

של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. פי' הר"ב לפי שבבקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב. והכתוב אומר שנים ליום כו' שהשמש קרוי יום כמו שנאמר (יחזקאל ל׳:י״ח) ובתחפנחס חשך היום. הרמב"ם. ובברייתא או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו ב'] כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור:

על טבעת שניה. פי' הר"ב רחוק מן המזבח. לפי שהמזבח גבוה ומאפיל. כלומר ועל טבעת שנייה לאו בטבעת שנייה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח. אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון. כדי שלא יעכב אור השמש לבוא ובטבעת שנייה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק. ואם היה שוחט בסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט. שהרי מזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא [ח'] אמות כדתנן בסוף מדות. המפרש. ומ"מ אני תמה שכיון דמזבח מאפיל לא יספיק הריחוק בטבעת שנייה שמן סדר לסדר כמו ד"א. כדתנן בסוף מדות מקום הטבעות כ"ד אמות והן ו' סדרים נמצא שעם הטבעת עצמו הוא ד"א זה מזה. ואע"פ שמרחיק מהמזבח י"ב אמות לא יספיק. לפי שבבקר ובערב צל כל דבר ארוך מאד. והתוס' רפ"ו דיומא (דף ס"ב) כתבו טעם אחר וז"ל נ"ל דמן הדין ה"ל לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים. ע"כ. ומצאתי לבעל המאור שכתב ביומא ר"פ טרף בקלפי וז"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שנייה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט נגד יום ותניא [עירובין נ"ו ע"א] מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית. ולא שקעה בקרן מערבית צפונית. וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה [אפילו] בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם. כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח. ע"כ. [*והרא"ם בפ' פנחס כתב. וטעם הטבעת השניה. כתב הסמ"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם. ע"כ. ולפ"ז טבעת השניה בטבעת של סדר ראשון שהוא אצל המזבח ומשוכה לצד מזרח. אבל גם על זה תמיהתי דלעיל קיימת שלא יספיק הרחקה כזו כו']. ומ"ש הר"ב. שיוחנן כ"ג התקין ששה סדרים של טבעות כו' לכ"ד משמרות כהונה. כלומר לכל משמר היה לו טבעת מיוחד שבו הוא שוחט במשמרו והכי איתא בסוף סוכה וזה לשאר קרבנות חוץ מתמידין דכתיב בהו ליום. ומ"ש הר"ב ולפי שלא היו כופתים כו'. קשיא לי דהא עוקדין אותו יד ורגל ולא ממעטינן אלא שלא יהא כפות שתי ידיו לעצמן ושתי רגליו לעצמן כמ"ש הר"ב בר"פ. ולשון המפרש לעיל ולא היו כופתים את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד ע"כ. והרמב"ם פי' מעקדים אותו שאוחזים ידיו ורגליו בידיהן בלבד. וכ"כ בחבורו סוף פ"ק מה"ת. וכן נראה ממה דתנן מי שזכו באברים אוחזים בו.

וקבל המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון. ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:

בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה כו'. ונותן מערבה דרומה. ה"ג בפ"ק דיומא דמייתי לה התם דף י"ד ודף ט"ו. ומ"ש הר"ב הולך בצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם כו'. מפורש היטב בפי' הר"ב דמ"ד פ"ה דזבחים ע"ש. ובגמ' דיומא (דף ע"ו) פריך דניתב ברישא מערבית דרומית. והדר מזרחית צפונית. ומשני כיון דאמר [מר] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ברישא בההוא פגע. ופירש"י. כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית. תחלה קודם מערבית דרומית. ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק [למרחוק]. אפ"ה כיון שבחטאת שניתנת בעליונה של קרן צריך לעלוח בכבש דרך הדרום ופונה למזרח. ה"נ [בכל הדמים] אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום. שהוא פניו של מזבח. ומשם פונה לימין:

שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. בפ"ה דזבחים ילפינן לה דף נ"ב. מדכתיב בשעיר נשיא (ויקרא ד׳:ז׳) אל יסוד מזבח העולה. שאין ת"ל. אלא לומר תן יסוד למזבחה של עולה. ופירש התוס' דף נ"א דתרתי מילי ילפינן מינה לתחלת מתן דמים שצריכה יסוד [וכמ"ש שם מ"ד בס"ד] ומדלא כתב אל יסוד העולה. וכתיב יסוד מזבח. למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ולא קשיא דדרשינן תרתי מילי ודלמא לשיריים לחודא אתי. די"ל דקודם יש לי להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות. והייתור לשיריים. ע"כ.