Traité Bekhorot - Chapitre 6 - Michna 10

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְסַק עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו. עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בְּמַרְאֶה אֲבָל לֹא בְמִדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

יבלת פורו״ש בלע״ז. ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער, הרי זה מום:

ושנפגם עצם ידו. שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר:

ושנפסק עצמו שבפיו. שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום:

עינו אחת גדולה. כשל עגל:

ואחת קטנה. כשל אווז:

במראה. שנראה לכל שזו גדולה מזו:

אבל לא במדה. שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום:

ולא הודו לו חכמים. לרבי יהודה. והלכה כחכמים:

את שיבלת בעינו. פי' הר"ב בלובן שבעין. ויש בו שער. דאלת"ה הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמ'. ועיין משנה י"ב:

ושנפגם עצם ידו כו'. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמורה בתורה. הרמב"ם ספ"ז מהב"מ:

ושנפסק. עיין בדבור דלקמן:

עינו אחת גדולה. ואחת קטנה. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום דמחמת בריאותא יתירתא. או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. אי מחמת בריאות הוא. תרוייהו בעו מיברא. ואי מחמת כחישותא. תרוייהו בעו מיכחש. הכי אסיקנא בגמ' פ"ק דף ג' ועיין פירקא דלקמן משנה ד'. ופשטא דמתני' דכולהו דברי ר"ח בן אנטיגנוס הן ואפ"ה הלכה כמותו. שהרי הר"ב פי' ולא הודו לו חכמים לרבי יהודה והלכה כחכמים. וה"נ ודאי משמע דלא קיימי אלא אדר"י. ש"מ דאילו לר"ח לא מצינו שלא הודו. ועוד דבגמרא מפרש למלתיה. ועוד בה שלישיה מהטעם שאכתוב במשנה דלקמן. ואין נראה בעיני מ"ש הכ"מ בפ"ב מהלכות איסורי מזבח. דעינו גדולה כו'. רבנן קאמרי לה. והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק הרמב"ם כן. ע"כ. דהרי הרמב"ם ס"ל דאזנו א' כו'. קמיפלגי רבנן ומכשירין אפי' קטנה כפול. כמ"ש בפירושו ובחבורו. וא"כ השתא רישא וסיפא רבי חנינא. ומציעתא רבנן. ועוד שהרי הרמב"ם פוסק לשארא דר"ח הא דיבלת בפרק הנזכר. והא דפגימת ופסיקת עצם כללינהו בפ"ז מהלכות ביאת מקדש. במ"ש כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ. הרי זה מום כו'. ואע"פ שהכ"מ לא הזכיר אלא פגימה ולא פסיקה. וראיתי ג"כ מוגה במשנת א"י ושנפגם עצמו שבפיו. אבל באזנו לא פסק כמותו משום דס"ל דחכמים פליגי עליה בברייתא שאעתיק בסוף המשנה. הלכך הנכון מ"ש דדברי ר"ח הן והלכה כמותו היכי דלא פליגי רבנן בהדיא. והואיל וכן. הא דכתב הכ"מ דבריש בכורות משמע דרבנן קאמרי לה לאו מילתא היא דמשום דפרכינן לה מינה משמע ליה דרבנן היא אבל כיון דהלכה כר' חנינא לא משמע כלל דרבנן קאמרי לה:

ולא הודו לו חכמים. גמרא ועד כמה [תהא חברתה קטנה דמכשרי. רש"י] תניא אחרים אומרים אפילו אינה בשנייה אלא כפול כשרה. וזו היא הברייתא דהרמב"ם מפרשה דקאי אאזנו כו' כמו שכתבתי לעיל [ור"ל משא"כ רש"י מפרש דקאי אביצים]: