Traité Bekhorot - Chapitre 5 - Michna 3

הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשָּׁחֵט עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר:

הצורם. הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו:

הרי זה לא ישחט עולמית. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום. דכתיב (ויקרא כ״ב) כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום:

כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה:

ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם:

קסדור. ממונה מהמלך:

מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך:

פגיון. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון:

והתירוהו. אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל:

ראה שהתירו והלר וצרם באזני בכורות אחרים. כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור:

היו תינוקות משחקים. וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשומעינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשומעינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי:

כל שהוא לדעתו אסור. לאתויי גרמא. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום:

ושלא לדעתו מותר. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:

הרי זה לא ישחט עולמית. כתב הר"ב משום קנס כו' [ועי' מ"ש במשנה ה' פ"ז דנגעים] ואפילו עשה מום בבעל מום כו'. משמע דלהלכה כתב כן. דהא לטעמא דר"א לא איצטריך. דדלמא ר"א לא אמר אלא במטיל מום בתם. ועוד שלא פי' דרבנן פליגי עליה בהא. ודברי תימה הן דהא בסיפא דתנן כל שהוא לדעתו מפרש דלאתויי גרמא. ומפורש בגמרא דנפקא לן מכל מום כמ"ש שם. והיינו לרבנן דפליגי בברייתא עם ר"מ. דר"מ סבר אף בעל מום אסרה תורה להטיל בו מום ודריש כל. כמ"ש הר"ב. ורבנן דרשי לכולא קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו. אבל בעל מום לא. ומפקי כל לגרמא. וכן פסק הרמב"ם כחכמים בפ"א מהלכות אסורי מזבח והתוס' והרא"ש דקדקו. דאפילו בעל מום עובר לא אסרה התורה. אבל מדרבנן מיהא אסור. ומ"ש הר"ב קרי ביה לא יהיה כלומר היו"ד בשבא. והה"א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה:

טיבו. מפורש במשנה ח' פ"ק דכתובות:

והתירוהו. פי' הר"ב שלא נתכוין לעשות נ"ר לישראל. שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו. רש"י:

[*היו התינוקות כו'. וכ' הר"ב דצריכא כו'. דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין וכן לשון רש"י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסרכי' לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה שמפרש הרמב"ם]:

כל שהוא לדעתו אסור. כתב הר"ב לאתויי גרמא כו'. דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה. ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. גמרא סוף דף ל"ג. והא דאסברה לה הר"ב כגון שיוליך הבהמה במקום שיש שם ברזל כו'. מפי' הרמב"ם העתיק כן ואף בחבורו פ"ב מהלכות בכורות כתב כן. אלא שהעתיק ג"כ הברייתא דנתן דבילה כו'. וכתב הכ"מ מעובדא דר' צדוק איכא למילף הכי. ע"כ. וגם על זה יש לפקפק דלא נקט כההוא עובדא ממש. דהכי הוה דרמא ליה שערי בסלא בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה. גמ' דף ל"ו:

ושלא לדעתו מותר. כתב הר"ב לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו וכו'. לשון רש"י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו':